אנרכיזם והקיבוץ
מאת תום נבון
מתוך: חוברת שותפות ושוויון 2022
מרשים לראות כיצד ג'יימס הורוקס, כמתבונן מבחוץ הן על החברה הישראלית והן על התנועה הקיבוצית, הצליח לתפוס את ליבת הרעיון הקיבוצי: הגשמת האוטופיה של קהילה אנושית שמבוססת על התאגדות חופשית ושוויונית, כאן ועכשיו, בלב המאפליה הקפיטליסטית*
ספרו של ג'יימס הורוקס, מהפכה חיה: האנרכיזם והתנועה הקיבוצית, שפורסם לראשונה באנגלית לפני למעלה מעשור, ממשיך לעורר עניין: ב-2018 יצא הספר בתרגום צרפתי וב-2021 בגרמנית. ואילו בעברית, שפתם של מושאי הספר, טרם ראה אור. הזיקה בין האנרכיזם והקיבוץ, שעומדת בלבו של הספר, אינה מובנת מאליה אפילו לקוראים ישראלים המצויים בתולדות התנועה הקיבוצית. זיקה זו נידונה כבר אמנם בעברית על ידי כמה מחוקרי הקיבוץ וההגות הסוציאליסטית, כגון אברהם יסעור, יעקב עובד, חיים זליגמן ויפתח גולדמן, אך טרם זכתה לעמוד במרכזו של ספר שמנתח אותה באופן שיטתי, מבחינה תיאורטית והיסטורית גם יחד, כמו ספרו של הורוקס.
הספר מהפכה חיה מרים תרומה חשובה הן לתולדות האנרכיזם והן להיסטוריה של הקיבוץ, קודם כל בהדגשת הקשר בין השניים, שלרוב לא עמדו עליו חוקריהן של שתי התנועות ואף מרבית חבריהן. בלב הספר עומדת טענה מבוססת היטב: הקיבוץ הוא הניסיון ההיסטורי המשמעותי ביותר – במשכו, היקפו ועומקו – למימוש החזון האנרכיסטי, כפי שנוסח על ידי הוגיו הבולטים ביותר, כפיוטר קרופוטקין וגוסטב לנדאואר. זוהי תובנה חשובה לא רק להבנת הקיבוץ ההיסטורי, אלא אף למאמץ לחדשו כיום. יתר על כן היא מעמידה בפני מי שמגדירים עצמם כאנרכיסטים דוגמה חיה להגשמת רעיונותיהם, נקודת ייחוס ממשית שניתן ללמוד מהישגיה ומכשליה. זאת בניגוד לנטייתם של אנרכיסטים בימינו למה שהורוקס היטיב להגדיר כ"קבעון דתי כמעט" כנגד זכותם של היהודים ל"הגדרה עצמית לאומית" (עמ' 192 במהדורה הגרמנית), מה שבדרך כלל מביא אותם לפסול את הקיבוץ על הסף, כחלק בלתי נפרד ממה שהם רואים בתור הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי.
מרשים לראות כיצד הורוקס, כמתבונן מבחוץ הן על החברה הישראלית והן על התנועה הקיבוצית (כולל הקיבוצים העירוניים החדשים), הצליח לתפוס את ליבת הרעיון הקיבוצי: הגשמת האוטופיה של קהילה אנושית שמבוססת על התאגדות חופשית ושוויונית, כאן ועכשיו, בלב המאפליה הקפיטליסטית. יחד עם זאת, אחת מנקודות התורפה של הספר נמצאת בתחום הדיוק ההיסטורי, חולשה שאולי נובעת מידיעה בלתי מספקת של השפה העברית (מכיוון שאינני מכיר את המחבר אישית, אין זו אלא השערה). על מנת שלא להתיש את הקוראות והקוראים ברשימה ארוכה של שגיאות קטנות ולא מהותיות שנפלו בספר בנוגע לעובדות, תאריכים, מונחים ותרגום, למרות עבודת המחקר הרצינית של המחבר, אתמקד כאן בסוגיה פרשנית מרכזית אחת.
עיקר ביקורתי על הספר נוגעת לשאלת היחס בין רעיון ומעשה. לפי הורוקס, הרעיון האנרכיסטי "הוצא אל הפועל [put into practice] בסופו של דבר בקיבוצים" (עמ' 7, אם לא צוין אחרת ההפניות הן למהדורה האנגלית). כך הוא הפריך בהצלחה את התזה הבעייתית לפיה הקיבוץ לא היה אלא פתרון מעשי לאתגרים נסיבתיים, ועל כן לא יותר מאשר מכשיר לבניין אומה, נעדר כל כוונה סוציאליסטית ממשית. עם זאת, כדי להדגיש את טענתו פנה הורוקס לקיצוניות השנייה. אמנם רבים ממנהיגי הדור המייסד של הקיבוצים היו מצויים בכתבי קרופוטקין ולנדאואר, כפי שהורוקס היטיב להראות, אך ספק אם מרבית חברות וחבריי הקיבוצים, שמילאו תפקיד לא פחות חשוב בעיצוב דרך החיים של הקיבוץ, היו מודעים להוגים אלו. אין בכוונתי לטעון שנשים ואנשים אלו הונעו רק על ידי צרכים מעשיים ולא על ידי רעיונות. אדרבה, עשרות אלפי החלוצות והחלוצים שיצרו את התנועה הקיבוצית במו ידיהם תרמו להתפתחות הרעיון האנרכיסט לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר קומץ אינטלקטואלים, פורצי דרך ככל שיהיו. השפעת המגשימים עצמם על התפתחות הרעיון חסרה בספר זה.
פרשנותו של הורוקס בדבר הזיקה בין רעיון להגשמה קשורה בהערכת החסר שלו ביחס לתפקידו של מרטין בובר בסיפור המעשה. למרות אזכוריו הרבים בספר, המחבר לא רואה בבובר הוגה אנרכיסטי של ממש, אלא רק "מלומד ותיאולוג יהודי", שהיה מקורב ללנדאואר ועל כן תיווך את רעיונותיו ל"חוגים ציונים סוציאליסטיים". נימוקו של הורוקס לאי הכללתו של בובר במניין הפילוסופים האנרכיסטים הוא ש"חזון חברת העתיד שלו נסב יותר על צמצום המדינה ל'תפקודה הראוי' ולא על ביטולה המוחלט" (עמ' 40).
אך כאן בדיוק טמונה תרומתו המכרעת של בובר הן לתיאוריה האנרכיסטית והן להגשמתה בקיבוץ: בהתנגדותו לתפיסה טהרנית של רעיונות, אשר למעשה מכשילה את הגשמתם. בובר האמין כי רעיונות קורמים משמעות רק משהם "מתלכלכים" בחיים הגשמיים. לפיכך, הוא לא ראה עצמו כמי שמספק לתנועה הקיבוצית את הפילוסופיה הדרושה לה, אלא כמי שמנסח את ניסיונה הממשי של תנועה זו בלשון הפילוסופים. כך לדוגמה, המונח שטבע בובר, "האיגוד השלם" שמאחד ייצור וצריכה (מוזכר על ידי הורוקס בעמ' 7), הוגשם בקיבוץ עוד בטרם נוסח על ידי בובר, אשר למד עליו מתוך היכרותו עם הניסיון הקיבוצי.
באופן דומה, לבובר נודע תפקיד חשוב לא רק בהצגת עבודתו של לנדאואר בפני החלוצות והחלוצים, אלא גם בהצגת עבודתם שלהם בפני לנדאואר עצמו, ויתר על כן – בפני שיח אינטלקטואלי בינלאומי רחב. כאדם פוליטי מעשי, שלא היה רק הוגה, בובר היה מקורב גם להרצל. האחרון נעדר ממניין "ההוגים המשפיעים ביותר בתנועה [הקיבוצית] המוקדמת, שכולם חזו את בניין האומה היהודית בארץ ישראל על יסוד התיישבות שיתופית" (עמ' 80), לפי הורוקס, שכוללת, למשל, את א"ד גורדון ומאיר יערי. מבלי שהגדיר עצמו כאנרכיסט, ראה הרצל בעיני רוחו את האוטופיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל באופן אנרכיסטי מובהק: "לא התאספנו כאן כדי לבחור בראש מדינה, שכן אנחנו לא מדינה. אנחנו קהילה […]. למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה" (אלטנוילנד, ת"א: בבל, 1997, עמ' 220).
זיהוי חשיבותם של אנשי המעשה, מהרצל ועד לחבר הקיבוץ מן השורה, להתפתחות הרעיון האנרכיסטי – שחסר בספרו של הורוקס – אינו סותר את טענתו המרכזית ועשוי אף לבססה עוד יותר. הקשר ההדוק בין האנרכיזם והתנועה הקיבוצית לא היה רק תהליך חד-צדדי, מלמעלה למטה, של "הוצאה לפועל" של רעיונות. מדובר בזיקת גומלין שכללה גם השפעה מלמטה, מהמעשה לרעיון, בתהליך שהוא אף אנרכיסטי יותר ברוחו.
חיסרון זה בפרשנותו של הורוקס ניכר במיוחד במסגרת דיונו היסודי ב"תנועה הקיבוצית החדשה" של הקיבוצים העירוניים והקבוצות השיתופיות בשלושת העשורים האחרונים, שממלא את חלקו האחרון של הספר. הבעיה העיקרית היא בטענתו כי "קבוצות אלו אינן אנרכיסטיות" (עמ' 195 במהדורה הגרמנית), כיוון שלצד התאגדותם החופשית והשיתופית, חברות וחבריי הקבוצות פעילים פוליטית ומשרתים בצה"ל. אך מציאות זו רק מאשררת את השקפתו המורכבת של בובר על האנרכיזם כדרך חיים שיכולה להתגשם רק בהדרגה, לצד המדינה, ואינה עומדת בסתירה לשייכות לאומית. לא במקרה, "השפעת הפילוסופיה של מרטין בובר היא מרכזית עבור הקבוצות" הללו (עמ' 105), אף יותר משהייתה עבור התנועה הקיבוצית ההיסטורית. תפקידה המכריע של מחשבת בובר כחוליה מחברת בין האנרכיזם לקיבוץ ובין הקיבוץ הישן לקבוצות החדשות ממחיש את התנועה הדו-סטרית בין רעיון למעשה.
בשונה מהתנועה הקיבוצית, שנתפסת כמימוש של האנרכיזם הלכה למעשה, הורוקס מתייחס לארגונים שמכריזים על עצמם כאנרכיסטיים בתור "תנועה אנרכיסטית רשמית" (עמ' 112), מושג שבקושי התקיים אי פעם בישראל ואף סותר את עצמו. אנרכיזם, מעצם הגדרתו, לא יכול להיות "רשמי", כלומר מרוכז תחת סמכות בלעדית. ככלות הכול, יותר מכל ספר אחר, מהפכה חיה ממחיש כיצד תנועה שמעולם לא צעדה תחת דגל האנרכיזם היא-היא ההגשמה המשמעותית ביותר של השקפת עולם זו. זאת בעוד שקבוצות שוליים רדיקליות רבות, שמטיפות ל"אנרכיזם", עוסקות בפועל בעיקר בתעמולה אנטי-ישראלית. בכך עשוי הספר לשרת את התחדשותו של הרעיון האנרכיסטי והגשמתו ברחבי העולם. תרגומו לעברית עשוי לתרום להתבססותו של האנרכיזם הקיבוצי בישראל, כפעולת הגומלין בין חיי ההגשמה המתוארים בספר ובין הדיון העיוני בהם, תוך חיבורם למקורות השראה מתוך המורשת הרעיונית העשירה של האנרכיזם.
* אנרכיזם והקיבוץ: ביקורת ספר
James Horrox, A Living Revolution: Anarchism in the Kibbutz Movement
Edinburgh: AK Press, 2009
מאמר זה מבוסס על ביקורת המהדורה הגרמנית של הספר, שרואה אור בימים אלו בכתב עת גרמני לחקר האנרכיזם: Ne znam: Zeitschrift für Anarchismusforschung, 13 (Fall 2022)