השעון המעורר שלי עוד לא צלצל אבל לא הצלחתי להירדם שוב אחרי צלצול השעון של מתן. אני קובעת שלא אקום מהמטה לפני שהשעון שלי יצלצל בצדק, ושולחת יד אחורית למשוך הטלפון מהשידה בלי להתיישב. כבל ההטענה מסתבך וכמעט מפיל את מנורת הלילה הרעועה. בקבוצת הווצאפ של הגרעין רותם כתבה: מועדון הקפה נפתח, מי בא? ושתי ידיים וירטואליות התפקדו. אני מתרכזת וחושבת שאני שומעת את מכונת הקפה טוחנת פולים בקומה למטה. אני מנסה אבל לא מצליחה להריח. אולי בכל זאת ארד לסלון המשותף, אתעדכן אילו תינוקות נתנו להוריהם לישון הלילה ולמי שוב עלה החום.
אני נזכרת בשיחת הגרעין שהייתה אתמול ומרגישה כובד בחזה. אחרי השיחה קמתי לדבר עם יונתן, אבל הוא היה בטלפון והר שנבנה שכבה אחר שכבה בשיחה עמד בינינו ונדרשו כוחות אדירים להעפיל עליו ולשאול איך הייתה לך השיחה? ולמעשה להתכוון ללמה כל כך הפריע לך מה שאמרתי? אז פשוט עברתי על פניו, שמתי את כוס התה בכיור, זרקתי לילה טוב לזנבות השיחה מאחורי ועליתי הביתה.
ואם יונתן כבר למטה בסלון מכין קפה? זה לא שנפתח בשמונה בבוקר את מה שקרה, והמאמץ לדלג מעל זה בשיחת נימוסין מתיש אותי מיד. אני פותחת את יומן צי הרכבים של הגרעין בטלפון ובודקת אם הוא לוקח רכב ואם הוא כבר יצא. הוא לא כתוב על שום רכב כל היום. יכול להיות שהוא יצא לעבודה בטרמפ, אבל אי אפשר להיות בטוחים. אני עוצמת את העניים ומתרכזת בבליל הקולות שעולים מהסלון. אני לא שומעת את הקול שלו, אבל גם לא בטוחה שאני מזהה את כל הקולות האחרים.
השעון שלי מצלצל. אני קמה מהמיטה בלי הרבה עייפות בגוף אבל כשאני מסתכלת במראת השירותים אני רואה שהעניים שלי נפוחות משינה והשיער צמוד לראש בצידו הימני ומתפתל לכל עבר כמו הנחשים של מדוזה בצידו השמאלי. לנחשים האלה אני אומרת דרך המראה: אתם לא מוזמנים למועדון הקפה. בגרעין כבר לא אומרים לי שאני נראית עייפה כשפוגשים אותי בבוקר, כמו שכבר לא אומרים לי שאני נשמעת כאילו זה עתה התעוררתי כאני עונה בטלפון. כשמכירים אין צורך להגיד את המובן מאליו. מבט נוסף במראה עוזר לי להכריע: ביום שיער כזה לא ראוי שאני אצא מהבית. אני מכינה לעצמי קפה בבית, מתיישבת מול המחשב ופותחת את תיבת המייל עמוסת המיילים שלא פתחתי כבר כמה ימים.
בצהריים יונתן כותב בווצאפ הגרעיני אוכלים עכשיו בסלון ארוחת צהריים של שאריות מיום הגרעין בואו. לפני שאני מספיקה לשקול את העניין אני מרגישה את העיניים שלי מתנתקות מהמסך, את הרגליים רצות במדרגות לסלון ואת הידיים לא מספיקות לסגור את דלת הבית מאחורי.
נגה שמיר, גרעין אדמה, מעגל הקבוצות, פלך