. גיא לא מגיע עכשיו, הוא יודע שאסור לו להגיע בזמן כי אז הוא כועס שכולם מאחרים לשעה המוסכמת בשתיקה שהיא שעת האיחור המקובלת. תומר כבר יושב על הספה. הוא ואלון מדברים על החידוש האחרון בטכנולוגיה שמחברת ביניהם. יובל במטבח, היא שוטפת את הכלים בכיור הקטן והצפוף שמלא בשאריות של חיי היום יום. תמיד מבולגן -היא אומרת, ומלוכלך ונמאס לה מכל משימות. כל השבוע היא לא הספיקה לאכול או לבשל ויש כל כך הרבה כלים. אבל עכשיו – שלא תעזו לא לשטוף כשאתם יוצאים, כי הכיור ריק! עדן נכנס, מוריד את האוזניות. חם לו עדיין מהנסיעה באופניים והוא קצת מזיע. תכף הוא יעזוב את העיר אבל זה רק זמני. והוא לא מעוניין וגם לא מדברים על זה. כי זה רק לרגע והוא כבר יחזור. גיא מצטרף, לא מאוחר בכלל רק קצת אחרי שזה היה יכול להיות מתסכל והוא אוהב אותנו ויודע שככה אנחנו, מאחרים. אם אלון ויובל לא היו גרים בבית שלהם הם גם היו מאחרים ואני הייתי כועסת. כמובן שאני בכל זאת מאחרת- תמיד. בסלון היפה יש שישה אנשים יפים וקרובים, למרות המרחק של העיסוקים היומיומיים. האוכל טעים וזה בסדר לאכול כי גם ככה זה ייזרק, ושוב הגיע משלוח של פירות וירקות שהם שכחו לבטל וגם ההורים של יובל ואלון שוב הגזימו. צלחות קטנות בצבע טורקיז והרבה הרבה טחינה עם לימון ושום – זו לא טחינה של עצלנים, זו הטחינה של תומר. גיא מחביא קופסא קטנה של אגוזים ואנחנו כמובן אוכלים לו ממנה תוך רטינה שהעז להצניע
הבית ישן וצבעוני ויפה. הנה תמונה חדשה, מתקן למיקרו ושני חתולים; אח גדול ואחות קטנה שלא קוראים לה טופו אלא מנגו. "אמרתי לך שטופו זה יותר טוב, אולי נשנה לטופו?". ״לא משנים, די ג'יג'י".
נועה סויסה, קבוצת טארו, תל אביב