גם סוס ורוכבו הם שותפים לדרך
מאת אלישע שפירא
מתוך: חוברת שותפות ושוויון 2022
"גם סוס ורוכבו הם שותפים לדרך", אמר באירוניה מורה אחד הצביעו על כך שבישראל יותר ממיליון וחצי אזרחים, החיים מתחת לקוו העוני, הם שותפים שווי זכויות לכאורה בארצנו
יותר ויותר אני שומע לאחרונה כי השוויון – OUT, ואילו השותפות – IN. מסבירים לנו שהשוויון מעיק ומיותר, ו"ממילא מעולם לא היה שוויון בקיבוץ". רק השותפות היא שתבטיח את הערבות ההדדית, היא שתשמר את ייחודו של הקיבוץ, גם לאחר שהנהיג שכר דיפרנציאלי.
למרות שאינני מסכים עם חלקו הראשון של הטיעון, אני מוכן להתגייס בכל מאודי כדי ליישם את חלקו השני. אני מוכן לעשות הרבה כדי שיישמר משהו מייחודו של הקיבוץ בקיבוצים הדיפרנציאליים. אני מוכן לעשות זאת חרף הספקות הכבדים המלווים אותי לגבי סיכויי ההצלחה. אני מוכן לעשות זאת כדי לעצור את החיזיון העצוב, של קיבוצים דיפרנציאליים המתפרקים מבעלותם המשותפת על הנכסים היצרניים. אני מוכן לעשות זאת חרף הידיעה שלא רק התועלת הכלכלית או המצוקה הם המדרבנים את הקיבוצים למכור את נכסיהם המשותפים. חלקם עושים זאת היות וחבריהם מאסו בשותפות, או שאינם מאמינים יותר ביכולתם לנהל את נכסיהם במשותף. אני מוכן להתגייס לשמירת המערכות המשותפות, למרות וכנגד ה"אידיאולוגים של הקיבוץ הדיפרנציאלי" שחרטו על דגלם את "שיוך הדירות", כערך מוביל וכ"מטרת על" ראויה. אני מוכן להיאבק על השותפות למרות שיש לי ספק רב האם ניתן לקיים שותפות וולנטרית במציאות של פערים הולכים וגדלים.
מושגים ומשמעותם
בשנות השמונים בחן סקר גדול, בין היתר, את יחסו של כלל הציבור בישראל, למושגים "שוויון" ו"שותפות". התוצאות היו מדהימות: רוב גדול תמך בשוויון ורוב מובהק לא פחות שלל את השותפות. להזכירכם, מדובר על מדגם מייצג של כלל אזרחי ישראל. תוצאות הסקר היו כה תמוהות עד שהוחלט לזמן מייד כמה עשרות ממשתתפי הסקר לראיונות עומק, כדי לפענח את פשרן. בראיונות הסבירו הנשאלים כי בשוויון התכוונו למה שמגיע להם ולכן הם בעד שוויון. את המושג שותפות הם פירשו כמה שמתכוונים לקחת מהם ולכן הם נגדה. "יש לי משפחה וילדים ואיני צריך שותפים נוספים", השיבו נשאלים. איני יודע עד כמה ניתן להקיש מהקוריוז המעניין לגבי מציאות חיינו היום. חשוב ללמוד מהסיפור על הכרח להגדיר ולפרש את משמעות המושגים שאנו משתמשים בהם, כדי שנבין את כוונת הדברים.
אחד ממורי בחוג לפילוסופיה, אמר פעם: "גם סוס ורוכבו הם שותפים לדרך". יותר ממיליון וחצי אזרחים, החיים מתחת לקוו העוני, הם שותפים שווי זכויות לכאורה במדינת ישראל. מנהלי התאגידים הגדולים, אלו ששכרם נמדד במאות אלפי שקלים לחודש, הם שותפים למקום העבודה יחד עם אלו הנאלצים לחיות מאלפי שקלים בודדים. גם לשותפות בבעלות פנים רבות. לאחר ועידת תנובה, כל אחד מהרפתנים מצא שהוא שותף יחד עם קרן ההון "אייפקס" (המוערכת במאה מיליארדי דולרים) בבעלות של תנובה. לרבים זו הייתה שותפות קיצרת מועד, עד שהמירו את חלקם בשותפות במזומנים. הסיכוי לראות תשואה יפה מחלקם בתנובה, שאמורה לצמוח ולשגשג בהובלת הבעלים החדשים, לא עמדה כנגד חוסר האמון שלהם במערכות משותפות.
כאשר אומרים שותפות מבלי לפרש ולהסביר את משמעותה, איני יכול לדעת האם זו שותפות ראויה והאם אני רוצה בה. השותפות הקיבוצית היא בעיקרה שותפות באחריות זה לזה. אחריות משותפת לכך שלכל אחד תהיה הזדמנות לממש את יכולותיו השונות. כדי שלכל אחד יובטחו צרכיו השונים, בהתאם ליכולת המשותפת. השותפות הקיבוצית לא הניחה מעולם שבני האדם שווים ביכולותיהם, בכישוריהם ובצרכיהם. השותפות הקיבוצית חתרה וחותרת לשוויון הזדמנויות מרבי. שוויון הזדמנויות כפי שאינו יכול להתקיים בחברת הפערים. לכן היא ראויה בעייני. מה שמדרבן אותי ורבים אחרים, מבין אנשי הקיבוץ השיתופי – שוויוני, להירתם למאבק על קיומן וטיפוחן של מערכות משותפות בקיבוצים הדיפרנציאליים, היא התקווה לעצור את גלישתם של הקיבוצים הללו למציאות של פערים עמוקים. האם זו תקווה תמימה? תקווה שאין לה סיכוי להתממש? ימים יגידו.
העיר חריש כמשל
לאחרונה זכיתי לבקר בקיבוץ המחנכים "אמיתי", מתנועת הבוגרים של "השומר הצעיר". קיבוץ שנכון להיום הוא חי בשני אתרים, ב"גבעת חביבה" ובעיר "חריש". ראיתי בין השאר את פעילותם המרשימה במערכת החינוך של העיר חריש, שחלקה חרדית וחלקה מאוכלסת בתושבים חילוניים, שרבים מהם אינם וותיקים בארץ ואין להם הכרות קודמת עם השמאל הישראלי. לעיר הזו באו חברי הקיבוץ וקיבלו על עצמם את האחריות לתפעולו והובלתו של בית הספר החילוני של העיר. ראיתי שם מערכת מדהימה של חינוך ערכי וחברתי. סגל של שמונים עובדי חינוך, עשרים מקיבוץ אמיתי ושישים מהעיר ומקיבוצי האזור, פועל בבית הספר המחולק לשכבות גיל עם מחנך/ת לכל שכבה. הלימודים הם בשיטת הנושאים, כולל חוגים מגוונים, חברת נעורים פעילה, וקשר עם תנועת הנוער. בנוסף שמעתי שם על פעילות מרשימה של המרכזים לצדק חברתי, הפועלים ברוח סוציאל דמוקרטית, שהקימו תנועת הבוגרים בערים רבות. פעילות דומה מתקיימת במקומות רבים בארץ, על ידי תנועות הבוגרים האחרות. הביקור בחריש המחיש משהו ממגוון הפעולות הנדרשות והאפשריות, כדי להגיע ולקרב ציבורים שהיום אינם איתנו.
כשאתה פוגש במקומות הללו אנשים צעירים, המעיזים לקוות ולהאמין, אתה יודע שלדברים שאתה נאבק עליהם יש חיים גם לאחר המשבר בתנועה הקיבוצית. זו בשורה חשובה לכולנו, לאלה המאמינים ומעיזים לחדש את הקיבוץ על השילוב המיוחד של שותפות ושוויון, הידיעה כי נמצאו שותפים ראויים בחבורות הצעירות הללו.