מעובד מתוך: חברה קהילתית כתשובה לחברת השוק המודרנית/ יפתח גולדמן

מעובד מתוך: חברה קהילתית כתשובה לחברת השוק המודרנית/ יפתח גולדמן

חברה קהילתית מול חברת-המונים

בראש סולם ערכינו עומדת חירות-האדם. אלא שחירות-האדם היא נמנעת-השגה בחברת המונים. חברת ההמונים הופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד. הוא אחד מן ההמון, וככזה יכולת ההשפעה שלו על המציאות בטלה בשישים (או בשישה מליון, או בשישים מליון). כך גם היכולת שלו לעצב באמת את חייו הפרטיים.

מי מאתנו לא התבקש פעם (בשיעור חברה, בפעולה בתנועה, בסמינר…) לצייר את מעגלי ההשתייכות שלו. במרכז הדף מציירים נקודה: "זה אני!". מסביב לנקודה זו משרטטים מעגל קרוב: "המשפחה שלי". מעגל ההשתייכות הבא הוא "מדינת ישראל" (ולפעמים מוסיפים גם מעגל נוסף, רחב יותר: "העם היהודי"). השרטוט התמים הזה מגלה אמת חשובה: חלל עצום וריק משתרע בין קבוצת ההשתייכות המשפחתית (המונה, לכל היותר, כמה עשרות פרטים) וקבוצת ההשתייכות הלאומית (המונה כשישה מיליון אם מדובר במדינת ישראל, ולמעלה מעשרה מיליון אם מתכוונים לעם היהודי). על החלל הזה לא מגשרים שום מעגלי השתייכות נוספים (הנתפשים על-ידי הפרט כמהותיים עבורו). מבחינה זו, חברת ההמונים היא חברה חלולה. אי אפשר לפעול בחלל ריק. אי אפשר ליצור בו. אי אפשר לדבר ולהישמע. מנקודת ראותו של הפרט, חייו האישיים הם עולם ומלואו, אך מנקודת ראותה של חברת ההמונים, חייו של כל פרט הם נתון סטטיסטי זניח…

 

חברת ההמונים היא תוצר מובהק של המודרנה. תהליך המודרניזציה ברא אותה, כשם שברא את התיעוש, את המדע והטכנולוגיה, את הכלכלה הרציונאלית, את הדמוקרטיה… תהליך זה שיחרר מכלאם כוחות אדירי עוצמה (כוחות טבעיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים) והפך, לראשונה בהיסטוריה האנושית, את חירות האדם לאפשרות ריאלית. אולם, תהליך זה עצמו גם פירק את כל מסגרות ההשתייכות המסורתיות של ימי הביניים (הקהילה, העדה הכפרית, עיר-המדינה, גילדת האומנים וכן הלאה) וברא במקומן את ההמון. נראה שהפירוק הזה היה הכרחי, על-מנת לשחרר את הפוטנציאלים האנושיים שבכוחם לכונן את חירות האדם. אולם חירות-האדם תישאר רעיון מופשט-גרידא, עד אשר תבוטל הוויית הפירוק על-ידי בנייה מחודשת.

 

ניתן יהיה לממש את חירות-האדם רק כאשר יִבָּנוּ (מחדש) קשרים חברתיים-קהילתיים בין בני האדם. על-מנת שיהיה חופשי, צריך האדם לאחוז בהגה הקידמה ולכוונה לצרכיו. אין הוא יכול לעשות זאת כל עוד הוא רק אחד מהמון. לשם כך נחוצות לו מסגרות השתייכות קונקרטיות לעשייה וליצירה. המסגרות החברתיות ימלאו את חללה העצום של חברת ההמונים. באמצעותן תבוטל האטומיזציה של הפרט. מעגלי השתייכות ועשייה – מעגלים ממשיים בעלי כוח ממשי – יהפכו את הפרט לסובייקט בעל משמעות ויכולת השפעה בחברה בה הוא חי.